להורים וילדים
  www.shauli.co.nr
שיר סיפור וספר
יום ש', כח’ בכסלו תשע”ח
    דף ראשי  |  יהודון מאיר  |  תוכנות מחשב  |  מפת ישראל  |  מילון  |  מצות כיבוד הורים  |  לוח שנה  |  גימטריה  |  ספארי  |  שימושון  |  תמונות מספרות  |  כתובת האתר  
מהו "סוד העיבור" ומדוע אין "שבת מברכין" לחודש תשרי? הכל ויותר בלחיצה.

ישנם שבתות הנקראות "שבתות מברכין", והשאלה היא מדוע, האם רק בהם מברכים? שבתות אלו סמוכות לראש חודש ובהם מכריזים בנוסח של ברכה על החודש שיבוא עלינו לטובה (דהיינו, "מברכין" את החודש). בשבתות אלו נהגו להכריז על "המולד" (מהו? ראו בהמשך הכתבה), אלא שאם נבדוק היטב נמצא שבשבת לפני חודש תשרי, לא מברכים את חודש תשרי ולא מכריזים על המולד, מדוע? מנהג הכרזת המולד שהתפשט בקהילות ישראל לא הוזכר בפוסקים. המנהג מופיע בסידורו של האדמו"ר הזקן בעל התניא בו נכתב: "נכון לידע המולד בשעה שמברכין החודש". בימינו עד לביאת משיח צדקנו, ראשי החודשים נקבעים לפי חשבון לוח השנים בהתאם לאורך השנה: שלמה, כסדרה או חסרה (הסבר בהמשך הכתבה) ולא על סמך המולד, למעט ראש חודש תשרי. על כן מובן מדוע אין מברכים ומכריזים על חודש תשרי, היות והינו החודש היחידי הנגזר מהמולד שידוע לפי חישוב פשוט לכולם, וממנו נגזר ונקבע זמנם של שאר ראשי החודשים ועל כן דווקא אלו הבאים אחריו צריכים ברכה והכרזה. ועתה נסביר לעומק מהו חשבון לוח השנים. היסודות והעקרונות שעליהם בנוי לוח השנה העברי הקבוע: בכל מדידה נצטרך למידה קבועה שאינה משתנה (כמו גרם או מטר). לצורך מדידת זמן משתמשים במסלול קבוע של הירח והשמש. ברם עלינו להבין כי אין אפשרות למנות הזמן מיום הבריאה באופן מעשי אלא רק באופן סמלי היות ובתחילה לא היו גרמי שמים. אנו חייבים לסמן נקודה תיאורטית בציר הזמן על הופעתם של כוכבים אלו ונחלק את הזמן באופן תיאורטי על פי המידה המוכרת לנו מעולמנו למרות שיתכן מאד ורק לאחר המבול התייצבו מסלולי גרמי השמים באופן המוכר וקבוע כיום. נדגיש כי היסודות והעקרונות הם בבחינת חכמה, וכמו בכל חכמה, ניתן להגיע לאותה תוצאה בדרכי חישוב שונות. סביר מאד להניח כי אדם הראשון תפס את החשבון בצורה שאנו כיום לא היינו יכולים להבין. חכמי הדורות נתנו לנו כללים ועקרונות כדי שנוכל להבין בשכלנו ולהגיע לתוצאה שהתבקשה על ידי הבורא מאדם הראשון. חישוב הלוח לפי עדות הראיה שונה מחישוב הלוח הקבוע רק בנוגע לקידוש המועדים בימות השבוע ולא בנוגע לחישוב הזמן שהוקצב לפרוזדור לתיקון. חישוב הלוח הקבוע ניתן לאדם הראשון עד לקבלת התורה ולזמן הגלות הקשה. בחישוב הלוח לפי עדות הראיה, ראשי חודשים ומועדים יכולים להתקדש בכל ימות השבוע (אין כללי "דחיות", כדוגמת "לא א'ד'ו' ראש" וכיוצ"ב, ראו בהמשך). בהתאם לתורת העיבור, ליממה 24 שעות. אין המדובר ב"שעות זמניות" (הקשורות לעבודת היום בבית המקדש ולתפילה). שעת האפס מתחילה מהלילה ומקבילה ל- 6 בערב. שעה שישית מקבילה ל- 12 בלילה. שעת ה-12 מקבילה ל- 6 בבוקר. וכל זה כדי שנבין כי שעת ה-18 (י"ח) מקבילה לחצות היום. השעה חולקה ל-1080 חלקים, וכתב הרמב"ם בספרו היד החזקה (הלכות קידוש החודש פרק ו' הלכה ב') מפני שמספר זה נוח לחלוקה (מתחלק לכל המספרים 5,9,6,3,8,4,2 ו-10 ללא שארית). לאחר שנטרד אדם הראשון מעדן, השתנה הטרקלין לפרוזדור. דהיינו אמנם הלילה עדיין לא היה והופיע רק במוצאי השבת, אלא שהלבנה "התמעטה" וניתן היה לקדש את החודש על פי חשבון (ולא היה צריך לראיה כי עדיין לא ניתנה התורה - פרטיה ודקדוקיה). האכילה מפרי עץ הדעת (הגשמית והרוחנית) וציווי הבורא למנות את השנים לתיקון החטא, הובילו את החישוב הראשון של המולד. אדם הראשון קידש את החודש ביום השישי (אלא שהקידוש הראשון, ראש השנה, היה א' ו- ב' בתשרי, שישי ושבת, בבחינת יומיים כי הלילה לא ירד עד לאחר השבת). לחצו לשיר המבטא את העולם הבא שאין בו לילה ביום השישי, היום בו נטרד אדם הראשון מעדן, לא היה שייך לחשב שעות מתחילת הלילה כנהוג (כי לא היה לילה). על כן, ברוח החכמה קבע כאומדן על פי חשבון את המולד בסימן ו'-י"ד (יום שישי שעה י"ד(14)), שהוא הזמן התיאורטי המינימאלי עד למולד הנראה. (פעם בחודש הירח והשמש מגיעים לאותו מיקום בשמים (נקרא "הקבוץ"), וכדי לראות את לידת הירח צריך הירח להתרחק מהשמש לפחות 9 מעלות ובתרגום לשעות מעת הקבוץ = 14 שעות). אדם הראשון על פי הדעת הבין שלכל חשבון צריך נקודת אפס. לנקודת האפס קרא "מולד תהו ובהו" שזמנו לפני יצירתו. על פי רוח החכמה צפה את מסלול "התמעטות הלבנה" בשנה פשוטה, וכך קבע באופן תיאורטי את מולד האפס (לצורך חכמת העיבור בלבד, כי במציאות עצמה בטרם שנטרד מעדן מקדם לא היו זמני פרוזדור של חודש יום ושעה) שסימנו ב-ה-רד (יום שני 204 חלקים לאחר שעה ה') למדנו כי ברוח החכמה חישב אדם הראשון ביום בו נטרד מעדן שני מולדות. תחילה את המולד הראשון השייך לחודש בו נטרד מעדן (להלן: "מולד מס' 1"), ולאחר מכן את מולד האפס השייך לעולם בטרם נוצר (להלן: "מולד תהו ובהו"). אין שום קשר למניין השנים על פי הספר "סדר עולם", שמונה ליום לידתו של אדם הראשון כששנת הספירה אינה במנין. ואין שום קשר למניין התלמודי לבריאת העולם המוסיפה שנה אחת למנין בעל "סדר עולם", היא שנת הספירה. ומדוע? תורת העיבור אינה מונה ממולד יצירתו של אדם הראשון, אלא ממולד "תוהו", וכסמל בלבד נקרא "המולד לבריאת העולם", למרות שבמציאות לא היה שייך זמן לפני שנוצר במסלולים שאנו מכירים. הפער בין המניין התלמודי לתורת העיבור שנה אחת. הפער בין מניין בעל "סדר עולם" לתורת העיבור שנתיים. ונדגים: שנת 6000 ללוח העברי הקבוע, היא שנת 5999 למניין התלמודי ליצירתו של האדם, והיא שנת 5998 למניין בעל "סדר עולם". השנים חולקו למחזורים של 19 שנה. בכל מחזור של 19 שנה יש שבע שנים מעוברות. השנים 3, 6, 8, 11, 14, 17, 19 (בסימן גו"ח אדז"ט) הן שנים מעוברות, ושאר השנים פשוטות. בשנה פשוטה 12 חודשי ירח, ובשנה מעוברת 13 חודשי ירח. כל שנה לא רק סומנה כמעוברת או פשוטה על פי מיקומה במחזור 19 השנים, אלא גם סומנה באחת מהאותיות ח' כ' ש'. כל אות מסמלת אורך שנה שונה. חסרה (בשנה פשוטה - 353 יום, בשנה מעוברת 383 יום) כסדרה (בשנה פשוטה - 354 יום, בשנה מעוברת 384 יום) שלמה (בשנה פשוטה - 355 יום, בשנה מעוברת 385 יום) בנוגע לאורך החודש, הרי שאין חודש עברי יכול להיות בן 31 יום או בן 28 יום כפי שקיים בלוח השמשי (כמו הלוח הנוצרי-אזרחי). חודש עברי יכול להיות "מלא" דהיינו בן 30 יום בלבד, ויכול להיות "חסר" דהיינו בן 29 יום בלבד. החודשים בשנה בסימון האות כ' (כסדרה) הם מלא וחסר לסירוגין. ניסן – מלא (30 יום), אייר – חסר (29 יום) וכיוצ"ב. בשנה בסימון האות ש' (שלמה) יש להוסיף יום לחודש חשוון (שבחישוב לסירוגין יהיה חסר). בשנה בסימון האות ח' (חסרה) יש להחסיר יום מחודש כסלו (שבחישוב לסירוגין יהיה מלא). בשנה מעוברת יהיה החודש הנוסף (חודש אדר א') תמיד מלא. מולד תשרי קובע את היום בשבוע, שיחול בו ראש השנה: אם יחול מולד תשרי ביום ראשון, רביעי או שישי אזי נדחה את ראש השנה למחרתו ("לא א'ד'ו' ראש"). אם יחול מולד תשרי ביום שני, שלישי, חמישי או שבת לפני שעה י"ח, ייקבע ראש השנה באותו היום. אם יחול מולד תשרי ביום שני, שלישי, חמישי או שבת, לאחר שעה י"ח (נקרא "מולד זקן" (מתרחש לעת "זקנותו" של היום) חשוב להמשך הכתבה), נדחה את ראש השנה למחרתו. (ואם יום המחרת הוא יום ראשון, רביעי או שישי - יידחה ראש השנה ביומיים בשל הכלל "לא א'ד'ו' ראש"). אם יחול מולד תשרי של שנה פשוטה, ביום שלישי 204 חלקים אחרי שעה ט' (בסימן ג'-ט'-ר"ד), יידחה ראש השנה ליום חמישי. אם יחול מולד תשרי לאחר שנה מעוברת, ביום שני 589 חלקים אחרי שעה ט"ו (סימנו ב'-ט"ו-תקפ"ט), יידחה ראש השנה ליום שלישי. ולמען יזכרו בית ישראל עקרונות חשובים אלו, נכתב פיוט בחרוזים: לא אד"ו ראש מולד זקן בל תדרוש ג"ט ר"ד בפשוטה גרוש בט"ו תקפ"ט אחר העיבור עקור מלשרוש התורה מספרת כי בשנת שש מאות שנה לחיי נח, דן הבורא את העולם במבול של 40 יום ולילה. נח הצטווה להיכנס לתיבה ב-17 לחודש ורק לאחר שנה (ב- 27 לאותו חודש בשנה שלאחריה) ניתנה לו הרשות לצאת מהתיבה. אם כן, נאסר על נח לצאת מהתיבה זמן של 365 יום, שהם 12 חודשי ירח ועוד 11 ימים, כמספר הימים של שנת השמש (בסיכום 12 חודשי ירח נמצא 354 יום, ובשנת השמש יש 365 יום). בפרקי דרבי אליעזר פרק ח' נכתב כי חכמת הלוח הירחי-שמשי המסמל את תוספת הזמן לחודשי הירח כדי שיתאים לשנת השמש, נמסרה מאדם הראשון לחנוך, שמסר לנח, שמסר לבנו שם, שמסר לאברהם שמסר לבנו יצחק שמסר לבנו יעקב, ויעקב מסר לבנו יוסף ונכנס בסוד העיבור ועיבר את השנה במצרים. מת יוסף ואחיו ונתמעטו העיבורין מישראל, וכשם שנתמעטו העיבורין מישראל בשעבוד מצרים, כך עתידים למעט בסוף שעבוד מלכות הרביעית עד שיבוא מלך המשיח. ובמילים שלנו, בהיות עם ישראל בגלות מצרים תחת השעבוד הקשה לא היתה דעתם פנויה לעבר השנים כנגד המלכות הקשה, עד לגאולתם על ידי עבד ה', משה רבנו. במצרים באותה תקופה היה נהוג לחשב את הזמן בהתאם ללוח השנה השמשי (שנים עשר חדשים של 30 יום, ובסוף השנה מנו 5 ימים נוספים מחוץ לחשבון החדשים, כך שמספר ימי השנה הסתכם ב- 365 ללא כל קשר לחודשי הירח). בתלמוד הבבלי במסכת ראש השנה (דף כד' עמוד ב') מופיעים דברי רבי עקיבא לרבי יהושע רבו (לאחר שערער רבו על קידוש החודש של רבן גמליאל ובית דינו), על הפסוק שבחומש ויקרא (כג, ד') "אשר תקראו אתם" - כפי שבית הדין קובעים יחולו המועדים (כולל צום יום כיפור) ואפילו טעו בשגגתם, רבון העולמים יתאים הגלגלים לפי עדותם. בשנת 4119 ( 7 שנים אחרי פטירת האמורא רבא) תיקן רבי הלל הנשיא ובית דינו לקבוע חודשים ולעבר שנים על פי חשבון בלבד. עד אז לא שינו מההלכה לקבוע א' בחודש על פי עדותם של שני עדים כשרים שראו כי הלבנה התחדשה (ראו דברי הרמב"ן בספרו "הזכות" על מסכת גיטין, ודברי רבי אברהם בן חייא בספרו "העיבור" (מאמר ג' שער ז') כי רבי הלל היה נשיא בארץ ישראל בימי אביי ורבא, ואביו רבי יהודה נשיאה היה הנכד של רבי יהודה הנשיא שסידר לנו ששה סדרי משנה). הרמב"ם בספרו היד החזקה (הלכות קידוש החודש פרק ה' הלכה ב') כתב: "ומאימתי התחילו כל ישראל לחשב בחשבון זה? מסוף חכמי הגמרא, בעת שחרבה ארץ-ישראל ולא נשאר שם בית דין קבוע. אבל בימי חכמי המשנה וכן בימי חכמי הגמרא עד ימי אביי ורבא, על קביעת ארץ ישראל היו סומכין (הכוונה לעדות הראיה שקיבלו או שלא קיבלו בית הדין בארץ הקודש)". אם כן, בתקופת האמוראים נטל בית הדין את הסמכות לקדש את החודש על פי חשבון שלא פורסם ברבים. לאחר תקופת האמוראים באה תקופת הסבוראים. ולאחר תקופת הסבוראים הגיעה תקופת הגאונים, ובתקופתו של רב סעדיה גאון נפסק להלכה כי מדורם והלאה, יש לפרסם בכל תפוצות ישראל לוח שנים, המורכב מיסודות ועקרונות שנשמרו בסוד אצל חכמי ישראל. לוח שנים זה, המוכר לנו כלוח השנה העברי, מקדש מכאן והלאה את כל חודשי השנים על פי החשבון, ועל כן כתב רבנו צדקיה בן אברהם הרופא בספרו "שבלי הלקט" (סימן כ"ח), שרב סעדיה גאון מסר לנו סוד העיבור. המצווה הראשונה שנצטוו בני ישראל על ידי הבורא בטרם יצאו ממצרים הייתה מצוות קידוש החודש שכתובה בפרשת "בא" בחומש שמות. לפי הרמב"ם מצות קידוש החודש כוללת את קביעת החודשים בהתאם למסלול הירח ואת עיבור שנים. לפי הרמב"ן מדובר בשתי מצוות ולא במצוה אחת, דהיינו מצות קידוש החודש נלמדת מן "החדש הזה לכם" (שמות י"ב, ב), ומצות עיבור השנה נלמדת מהפסוק "ושמרת את החוקה הזאת למועדה" (שמות י"ג, י) ומהפסוק "שמור את חדש האביב" (דברים ט"ז, א). על הפסוק בספר שמות (י"ב, ב) כתב רבינו אברהם אבן עזרא: "... והנה אין ללבנה שנה כלל, כאשר אין לשמש חודש כלל, כי לא יתחדש בשמש דבר, רק דבר החידוש הוא לאור הלבנה". דהיינו התורה מצווה אותנו לשמור שחודשי השנה יהיו חדשי ירח, אלא שבנוסף התורה מצווה אותנו לחוג את חג הפסח בחודש האביב והיות ועונות השנה קשורות למחזור השנה השמשי, אין אפשרות להגיע למחזור השנה השמשי, אלא בדרך של עיבור השנה (מלשון למלא-להוסיף). ומדוע שינו מההלכה (לקבוע על פי חשבון ולא על פי עדים)? ההלכה קובעת כי בזמן שאין אפשרות לקבל עדות בסיבת הגלות והגזרות הקשות של אומות העולם על עם ישראל, יש להפר את התורה ולאחד את עם ישראל שהתפזר בגלויות השונות, ולקדש את החודשים באותו הזמן על פי החישוב הנקרא "סוד העיבור", וסמכו לכך את הפסוק "עת לעשות לה' – הפרו תורתך". אלא שבזמנו עדיין לא פרסמו חכמים לוח שנה על פי חשבון הנקרא "סוד העיבור", היות וקיוו כי תחזור עטרה ליושנה ויקדשו את החודשים על פי עדים בהתאם לציווי תורתנו הקדושה. למדנו כי לכתחילה קידוש החודש צריך להיעשות על פי עדים, ובדיעבד בזמן הגלות התקדש החודש על פי החשבון בלבד. על חשבון זה הקפידו חכמי ישראל לשמור בסוד, בכדי שלא יסמכו ישראל על החשבון אלא על ההלכה לקדש את החודש על פי עדים. חשבון זה נקרא "סוד העיבור", וכשמו כן הוא שנשמר בסוד לתקופה הקשה של דוחק הגלות. הרמב"ם בספרו היד החזקה (הלכות קידוש החודש פרקים י"א-י"ט) מוסיף ומבאר כי החשבון שנמסר לאבותינו מימי אדם הראשון איננו רק בדיעבד לתקופת גלות וחוסר האפשרות לקדש את החודש על פי עדות הראיה. תורת העיבור נדרשת לקידוש החודש על פי עדות הראיה. באמצעות תורת העיבור וחישוב תנועות הירח והשמש, יכלו בית הדין לשלוח תלמידי חכמים למקום מסוים בזמן מסוים בכדי שיוכלו להעיד על הירח החדש. ולא רק בית דין היו מחשבים את המקום והזמן הראויים לראיית התחדשות הלבנה על פי תורת העיבור בכדי לקיים מצווה חשובה זו של עדות ראייה, אלא כל יודעי חכמה ובינה מעמנו היו מזדרזים לקיום מצווה זו בכדי לזכות להעיד בפני בית דין (ראו תלמוד בבלי מסכת שבת דף עה' עמוד א': "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן, מניין שמצוה על האדם לחשב תקופות ומזלות, שנאמר ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים. איזו חכמה ובינה שהיא לעיני העמים? הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות"). ובמאמר מוסגר, להבנת התמונה. מפני שאין בית הדין דן בלילה, קבלת העדים הייתה נעשית רק ביום. בליל 30 בחודש (ב-29 בלילה) היו צופים במשך השעה הראשונה אחר השקיעה לכיוון מערב. למחר (ביום 30 בחודש) בית הדין היה מקבל את עדי הראיה, ואם נמצאה עדות כשרה (בין תנאי הכשרות גם ההתחשבות ב- "סוד העיבור") היה מקדש את יום 30 כראש חודש ומונה אותו כיום א' של החודש הבא, והחודש הקודם נקרא "חסר" (שמנין הימים בו 29). במציאות בה בית דין לא קידש את החודש ביום ה-30 (עיינו ביד החזקה במצבים השונים), אז למחר היו מקדשים, והחודש הקודם נקרא "מעובר" (שמנין הימים בו 30 והינו מלא). כמו כן, ראו תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ה' עמוד א' להסבר הכלל "ימים אתה מחשב לחודש ואין אתה מחשב שעות", שיש לחשב ימים שלמים. הרז"ה כותב בספר המאור (ר"ה פ"א): בימי הלל בן יהודה... שהנהיג לקדש על פי חשבון מדוחק הגלות, שלא היו העדים מצוין ללכת ולהעיד בפני בי"ד, ולא השלוחין לכל המקומות יכולין לצאת ולהודיע קידוש בית דין מפני שיבוש דרכים. טוביה בן אליעזר, בעל מדרש "לקח טוב", כותב (פסיקתא זוטרתי - "החדש הזה לכם"): וכך ראוי לסמוך על סוד העיבור ולא לעשות ישראל אגודות אגודות להיות זה מחלל שמירת יום קדוש של זה. נחזור חזרה לדבריו של רבנו צדקיה בן אברהם הרופא בספרו "שבלי הלקט" (סימן כ"ח), כי סוד העיבור התפרסם על ידי רב סעדיה גאון. מדוע בחר הגאון לפרסם את סוד חשבון העיבור? כלל בידינו שדור דור ושופטיו ומנהיגיו, יפתח בדורו כשמואל בדורו. רבנו סעדיה גאון הבין כי דורו הגיע למצב רוחני קשה שאם לא יתפרסם סוד חשבון העיבור, תשכח תורת העיבור מישראל וירבו המחלוקות ויעשו ישראל אגודות אגודות בתפוצות וזמני מועדי ישראל לא יהיו שווים בכל קהילות הקודש, על כן קבע כי הגיעה השעה שלשמה נמסרה לכתחילה תורת העיבור לפרסום, מתוך תפילה לביאת מלך המשיח במהרה וחידוש ההלכה לקידוש החודש בעדים ולא על פי חשבון. הרקע לפרסום סוד העיבור ולוח השנים הקבוע לכל השנים (יתכן והיו לוחות קדומים אלא שאינם נקראים קבועים עד לאישור כל חכמי ישראל על לוח אחד) היה בסיבת המחלוקת בישראל בזמנם מה יהיה אורך השנה וזמן המועדים בשנת 4684. סלע המחלוקת היה בקביעת ראש השנה על פי מולד זקן. האם מספיק התנאי שיהא לאחר שעה י"ח או גם שיהא 642 (תרמ"ב) חלקים אחרי שעה י"ח. דהיינו, בניגוד לרשום לעיל, החולקים טענו כי אם מולד חודש תשרי יחול ביום שני, שלישי, חמישי או שבת, לאחר שעה י"ח לא נדחה את ראש השנה אלא אם כן המולד לאחר 642 (תרמ"ב) של שעה י"ח. כשראה רבינו סעדיה גאון את החורבן הגדול של המחלוקת והפירוד העתידי בזמני המועדים, עמד בפרץ ואיחד את כל עם ישראל תחת לוח קבוע אחד בו מפורסמים סודות העיבור לעיל, למען האחדות ולמען השלום, וכבר אמר רבי אלעזר בשם רבי חנינא "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם". לאור האמור לעיל, אנו מחויבים לשאול איך יתכן שכל הכללים נשמרו ולא נשכחו ורק כלל 642 (תרמ"ב) החלקים מצא את עצמו כמביא אסון על כל תורת העיבור? בתלמוד הבבלי (מסכת ראש השנה דף ח' עמוד א', ובמיוחד תוספות דיבור המתחיל "לתקופות") נחלקו רבותיו של התנא רבי עקיבא (תקופת התנאים לפני תקופת האמוראים, וזו לפני תקופת הסבוראים, וזו לפני תקופת הגאונים) בשאלה מהו החודש התיאורטי של מולד "תהו ובהו", או בלשונם מתי נברא העולם, כאשר ידעו שלא היה זמן בטרם החטא. רבי יהושע אמר מונים למולדות מחודש ניסן, ורבי אליעזר אמר מחודש תשרי. התנאים הקדושים לא חלקו על המציאות כי החודש בו נטרד אדם הראשון היה חודש תשרי. השאלה הייתה באשר לרוח החכמה שהתעוררה בדעתו של אדם הראשון כשהשיג את תורת העיבור, רוח הדורשת נקודת אפס (מולד "תהו ובהו"), האם אדם הראשון חישב את מולד "תהו ובהו" מחודש תשרי או מחודש ניסן? מפליא עד כמה תורתנו אמת, חיי עולם נטע בתוכנו, כי למחלוקת זו אין השלכות על חשבון הלוח העברי הקבוע, למעט כלל 642 החלקים. נברר את האפשרויות של אדם הראשון לחשב מולד "תוהו ובהו" (נקודת האפס). האם בחר את חודש ניסן והוריד חצי שנה, או בחר את חודש תשרי והוריד שנה? (חצי שנה או שנה בחישוב תיאורטי כשאין זמן נחשבים כזהים). כדי לחשב זמן מולד ממולד ידוע אחר, ישנה שיטה קלה הנקראת "השמטת השבועות", מספיק לדעת את השארית ולהשליך את השבועות השלמים שאינם משפיעים בחשבון העיבור. לדעת כולם, מולד מספר 1' המציאותי נקבע בחודש תשרי יום השישי בשעה י"ד (ו-יד- 0). לשיטת רבי אליעזר (שיטת הלוח העברי כיום): כדי למנות את מולד "תהו ובהו" מחודש תשרי יש להפחית ממולד מס' 1' את השארית של שנה פשוטה, העולה כדי 4 ימים 8 שעות ו- 876 חלקים (ד-ח-תתעו). נמצא מולד "תהו ובהו" בחודש תשרי יום שני 204 חלקים לאחר שעה ה' (ב-ה-רד). לשיטת רבי יהושע: כדי למנות את מולד "תהו ובהו" מחודש ניסן יש להפחית ממולד מס' 1' את השארית של חצי שנה פשוטה, העולה כדי 2 ימים 4 שעות ו- 438 חלקים (ב-ד-תלח). נמצא מולד "תהו ובהו" בחודש ניסן יום רביעי 642 חלקים לאחר שעה ט' (ד-ט-תרמב). אם כן, לשיטת רבי יהושע מבחינת החלקים נקודת האפס מתחילה 642 חלקים בתוך השעה, ואם צריך לקבוע את חצות היום אין לקבוע על פי מחצית השעה (540 חלקים) אלא על פי 642 חלקים של נקודת האפס, ועל כן כלל הדחיה בהתאם לחלקים נלקח בחשבון. לשיטת רבי אליעזר נקודת האפס התחילה בתוך מחצית השעה (204 חלקים), ועל כן כלל הדחיה בהתאם לחלקים לא נלקח בחשבון. חכמים ז"ל צפו את השנה בה יכולה להתעורר המחלוקת, ועל כן החליטו לפרסם את סוד העיבור ולקבוע לוח עברי קבוע ולאחד עדת ישראל אשר חלוקים בשיטת החשבון הנכונה. אנו תפילה כי בימינו תבוא נבואה לגילוי משיח צדקנו אשר יחזיר מצות קידוש החודש על פי עדות הראיה ויבטל קידוש החודש על פי החשבון.

 
 
 
האם אדם הראשון חטא שאכל מפרי הדעת, הלא ביקש לדעת את הבורא ולעובדו מתוך ידיעה והבנה?