להורים וילדים
  www.shauli.co.nr
שיר סיפור וספר
יום ש', ד’ בשבט תשע”ח
    דף ראשי  |  יהודון מאיר  |  תוכנות מחשב  |  מפת ישראל  |  מילון  |  מצות כיבוד הורים  |  לוח שנה  |  גימטריה  |  ספארי  |  שימושון  |  תמונות מספרות  |  כתובת האתר  
האם אדם הראשון חטא שאכל מפרי הדעת, הלא ביקש לדעת את הבורא ולעובדו מתוך ידיעה והבנה?

ויאמר מלאך (שליח) אלהים בלבת אש אל משה על הר סיני לאמר לבני האדם. יי יוצרנו ברא ביום השישי את האדם זכר ונקבה מאוחדים ומחוברים בצלמו של האדם המיוחד לו השונה מצלם הבהמה. וייצר יי את האדם עפר מן האדמה זכר ונקבה מחוברים בצדם האחד ויפח באפיו נשמת חיים. ויברך אותם אלהים ויקרא את שמם אדם ביום הבראם. ויהי האדם לנפש חיה המדבר. ויאמר יי לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו כי טובים השניים מהאחד, לאום מלאום יאמץ ולאחיו יאמר חזק. ויפל יי תרדמה על האדם ויישן ויפריד צד הנקבה מצלעו של הזכר. ויקץ הזכר משנתו והנה נקבה בצלמו כדמותו עומדת לנגדו. ויאמר הזכר לנקבה את עצם מעצמי ולא חלק נפרד ממני, בצר לך צר לי ובשמחתך אשמח גם אני, ולך אקרא אשה כי בחרת להתאחד לאחר שלוקחת ונפרדת בצלמך מאישך. ויאמר מלאך (שליח) אלהים למשה לאמר לבני האדם. אבינו הראשון האדם, נברא בצלמנו כדמותנו שלי ושלך משה. ויקח יי את האדם ואשתו ויניחם בגן עדן לעבד האדמה ולשמור הגן מפני החיות. ויצום ויאמר אליהם מכל עץ הגן אכול תאכלו. ומעץ הדעת טוב ורע אשר צורתו משתנה, חי ומת מת וחי, ואין צורתו עומדת, לא תאכלו ממנו כי ביום אכלכם ממנו מות תמות. וישבו האדם ואשתו בתוך הגן כמצות יי אשר צוה אותם. ויבא אל האשה התנין הגדול, נחש ולו רגליים, אשר נברא ביום החמישי, להדיחה בעורמתו לעבור על מצות יי אשר צוה. ויאמר הנחש לאישה אין יי חפץ במות יצוריו והרי לה האות כי נגעה בעץ הדעת ולא מתה ויפתה את האשה לאכול את עץ הדעת ותשמע האשה בקול הנחש. ותעבור את פי יי ותקח מעץ הדעת טוב ורע ותאכל ותקח ממנו ותתן גם לאישה ממנו ויאכל. ויעברו האדם ואשתו ביום השישי על מצות יי אשר צום ולא מתו כדבר הנחש באותו היום ולא ביום השביעי למחרת. ויאמר יי לאדם איכה ומדוע תסתר מפניי בתוך הגן ולא השיב חטאתי לך כי עברתי על מצותך אלא אמר לשון הרע על האשה כי היא גרמה לחטא. וישאל יי את האשה לפשר מעשיה ותדבר לשון הרע על הנחש כי גרם לחטא ולא השיבה חטאתי לך. ויאמר יי להם יודע אני מעשה יצוריי ומי גרם לחטא. בדין צריך היה להתחיל בדברים עם הנחש ולסיים בכם. שמי רחום וחנון, מכסה ומכפר אני למודה חטאתי לך ושב. לולי האמת הרעה (לשון הרע) אשר קיבלתי מכם הייתי קובע שלא היה חטא ואין על מה לדון את הנחש. האדם הוא אשר אמר היה חטא וגרמה לכך האשה. האשה גם היא טענה כי היה חטא והוא של הנחש. עתה כולם צריכים תיקון על החטא ויש לדון תחלה את הנחש בביטול עורמתו ובהשפלת גופו אשר יזחול ללא רגליו. ויהי במוצאי היום השביעי ותפול חשכה עליהם והגן הפך למדבר ושממה. ויצוה יי אתם ואת זרעם לקדש הלבנה ולמנות ששת אלפי שנות החמה לחידוש הגן כבראשיתו. וילכו וישכנו ממזרח קדמה לגן עדן מקום נהרות מים כי לא היה הגן כבראשיתו והפך למקום ציה וצלמות ולא מצאו מאכל ומשקה להשיב את נפשם. ויאמר יי פרו ורבו בארץ ומלאו את הארץ. וידע אדם את אשתו ותלד שני בנים. ויקרא האדם את שמה חוה כי היא היתה אם כל חי. ותקרא את שם הבכור קין לאמר קניתי איש מעם יי. ואת שם השני קרא הבל כי אמרה בהבל (מאמר יי) באנו בארץ ובהבל (דיבור לשון הרע) נלקח ממנה. ותלד חוה שלוש בנות. ויקח קין הבכור פי שנים בכל אשר ימצא לו ויהיו לו שתי בנות האדם לנשים והבל לקח בת אחת לאשה. ויהי קין הבכור עובד אדמה ממשיך מלאכת יי לעבד האדמה ולשומרה מפני החיות. ויהי הבל רועה הבהמות אשר ברא יי, סר ממלאכת יי ואינו חפץ לעזור לאחיו הגדול במלאכת חרישת וזריעת האדמה. ויהי כי נתנה הארץ יבולה ועץ השדה נתן פריו ויתן קין מפרי האדמה המובחר לעולה ליי ומטוב יבולו נתן לאביו ולאמו. ויבוא הבל ויבקש מאחיו מיבולו ומפירות הארץ. ויאמר קין להבל בזעת אפי ובצער רב חרשתי וזרעתי ומדוע לא באת עד עתה להיות לי לעזר. ויאמר הבל לקין הב לי תחת צמרי וחלב צאני. וירחם קין על אחיו הצעיר ויקח מיד הבל ויתן לו מטוב יבולו. ותשמח אשת קין בצמר וחלב צאנו של הבל ותישא עיניה אל הבל. ותאמר אל קין מדוע יבולך ופירותך מעטים ומדוע את הטובים תתן לאחרים ולא תביא לביתך. ותבקש אשת קין ספר כריתות ויגרשה קין. ותבוא אשת קין אל הבל להיות לו לאשה. ויהי לתקופת הימים ויבא קין מפרי האדמה המובחר לביתו ולאשתו האחת ולא נתן כבתחילה מטוב יבולו לעולה ליי. ואף לאביו ולאמו ולהבל אחיו לא נתן ביבולו הטוב כי תלה צערו על כי גרש את אחת מנשיו בעבור נתן המובחר בפירותיו לזולתו. וישמח הבל באשתו השניה ויקריב עולת תודה ליי מבכורות צאנו ומחלביהן. וישלח יי ברכה במעשה ידיו של הבל ויכלכלו ויתן מזונו בקלות בעבור סר ממלאכת יי ולא התאווה לתפילתו. ויתאווה יי לתפילת קין כבתחילה ויוציא קין מהאדמה קוץ ודרדר לאחר עמל רב. ויחר לקין מאד ויפלו פניו. ויהי דבר יי לקין הלוא אם תיטיב ישא יי פניו אליך ויחונך, והיה אם מעדת ולא תיטיב לפחות רבוץ וסור מרע כי אז תתוודה ותפתח פיך לומר חטאתי ליי ואליך יי תשוקתו כי רצון יראיו יעשה וברצונו תמשל בו. ויהי בהיות קין בשדה ויחרוש ויזרע וישמח בעמלו. וידרוש הבל את קין בשדה באשר לא קיבל מיבולו עד כה תחת הצמר והחלב אשר נתן לאחיו. את צאנו לקח הבל עמו וישחיתו הצאן מקום החרישה והזריעה עד כי לא נודע עמל קין בשדה. ויקצוף קין על הבל באשר הביא הצאן למקום הזריעה. ויענה הבל בחוצפה לאחיו הבכור ויאמר לו באו הצאן ונטלו שכרן. ויקח קין את מחרישת הברזל ויזרוק אל עבר פיו ודיבורו של הבל אחיו על הבליו, כי איך ישלם תמורת הצמר אם הבהמות הרסו את עבודת האדמה, ואיך תצמיח האדמה פירות וירקות בלי הכנה. וימות הבל מחמת מכת הברזל בראשו ודמו נשפך על האדמה. ולא החיה יי את הבל כי שנאו על כי סר ממלאכת יי לעבוד את האדמה. ויהי הבל למת הראשון של האדם על פני הארץ כדבר יי לאדם ולזרעו כי עפר אתה ואל עפר תשוב. ויקם קין ויחפור חפירה בשדה ויתן בה את גויית אחיו וישוב העפר עליו. ויתאבל קין על אחיו הצעיר ויקרא שמו הבל על כי נפטר בהבל פיו ובדיבורו החצוף. ויהי האבל הראשון בעולם של הבל. וינחם קין על אשר המית את אחיו בלא דעת ויתעצב מאד ויבכה עליו ויחר לו מאד. וידע יי את אשר עשה קין לאחיו ויהי דבר יי אל קין ביד אביו כשם שהיה דבר יי אליו איכה בתחילה בגן על חטאו בעץ הדעת. ויבקש יי את תיקונו ויאמר אליו אי הבל אחיך אשר אתך. ויכחש קין ויאמר לא ידעתי השומר אחי אנכי. ויאמר אליו יי מה עשית קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה אשר הרגת אותו שם. כי הרגת את אחיך ותכחש אלי ותחשוב בלבבך לאמר לא ראיתיך ולא אדע כל מעשיך אשר תעשה. ותעשה את הדבר הזה ותמית את אחיך בלא דעת ולא התוודית לומר חטאתי ליי. ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך ואשר קברת אותו בה. והיה כי תעבוד אותה לא תוסף תת כחה לך כאשר בתחלה. כי קוץ ודרדר תצמיח לך האדמה ונע ונד תהיה בארץ עד יום מותך ביד זרעך אשר יהרגך בלא דעת כשם שהרגת את אחיך בלא דעת. ויצא קין בעת ההיא מלפני יי מן המקום אשר היה שם וילך נע ונודד במזרח ארץ קדמת עדן הוא וכל אשר לו. וידע קין את אשתו בימים ההם ותהר ותלד לו בן. ויקרא את שמו חנוך לאמר בעת ההיא החל להניחו ולהשקיטו בארץ. וגם בעת ההיא החל קין לבנות עיר ויבנה את העיר ויקרא את שם העיר חנוך כשם בנו. כי הנח לו יי בארץ בימים ההם ולא נע ולא נד כבתחלה. ויולד לחנוך את עירד ועירד ילד את מחויאל. ומחויאל ילד את מתושאל ומתושאל ילד את למך. ויהי בשנת שלשים שנה ומאת שנה לחיי אדם בארץ וידע אדם עוד את חוה אשתו ותהר ותלד בן בדמותו כצלמו. ותקרא את שמו שת לאמר כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי שנאו יי והרגו מתוך אהבתו לקין. יהודי המאמין כי הבורא הטוב והמטיב ברא העולם בכדי להנאות את בריותיו, חייב לעצור לרגע ולשאול עצמו מדוע ברא הטוב והמטיב את האדם עם יסורי תינוק ויסורי זקנה, יסורי צמאון ורעב, וגם בעתות שלום ושלווה יודע האדם המאושר ביותר עלי אדמות כי נידון בעתידו הקרוב או הרחוק לחיי חדלון שסופם מיתה. לשאלה זו תשובה בתחילת ספר התורה ובמיוחד בפס' טו' בפרק ב' אשר בחומש בראשית. הבורא לא יצר את אדם הראשון כפי שאנו כעת. אדם הראשון נוצר עם כוחות קיום באמצעותם יכל לשדד מערכות. לא היה באדם הראשון בתחילת יצירתו את קללת המוות או יסורי התינוק והזקנה. בכוח האדם היה לשלוט על ארבעת יסודות הקיום (אש רוח מים ועפר) לצורך שיפור והנאת חייו. הוצאת מים מתוקים או עצי פרי מתוקים ושמירתם היו על פי רצונו ככתוב: "לעובדה (לעשות) ולשמרה (על גן עדן)". ובכל זאת ועם כל עוצמת החיים שיצר הבורא בתוכו הרגיש אדם הראשון ריקנות בבחינת "לא טוב היות האדם לבדו". לעיונכם ציטוט מפירושו של אור החיים הקדוש על פרשת בראשית: "לעבדה ולשמרה - משמעות הכתוב יגיד כי הגן צריך לה עובד ושומר, והאמת יכחיש זה כי למה יהיה צריך לשמרה אם מהגנבים זה הבאי היא, ומה היא העבודה שהיתה צריכה הגן, ואם צריכה עובד אם כן זה לה חמשת אלפים וחמש מאות שנה מי עבדה?" אלא, שהבנת המקרא צריכה ביאור והסבר כשם שכל תחום בחיים צריך מפתחות, ואם היהלומן לא ילמד מהם האבנים הטובות ומהם שאינם, הרי שיאבד עצמו לדעת, בבחינת "אשרי אדם אשר יתאמץ בך", קרי מאושר האדם שעמל להבין את תורתנו הקדושה. כל אדם צריך את המפתח הנכון להיכנס לבית. כשהמפתח לא מתאים ישנם שתי אפשרויות, האחת להתייאש ולהישאר מחוץ לבית ולהיות חשוף לפגעי הטבע, עם כל המשתמע בכך. הדרך השנייה, להשתמש במפתח בכדי לשבור את חלון הבית ולנסות להיכנס בדרך לא דרך. תורתנו הקדושה היא המפתח להיכנס לטרקלין, חיי העולם הבא. נשמה שלא תזכה להיות צרורה בצרור החיים, משולה לאדם אבוד שנשאר מחוץ לבית וגורלו כליה. לעומתו, אם תאמרו כי האדם שזכה להיכנס לבית חרף גופו הפצוע מניפוץ חלון הבית במפתח, נחשב לכאורה המאושר עלי אדמות, נשיב כי טעות גדולה בידכם, לא רק שנפצע בכניסתו לבית, אלא שנחשב כפורץ וסופו של בעל הבית להענישו ולסלקו בבושת פנים. לפורץ זה קראו חכמים הלומד תורה ומשתמש בה כקרדום (גרזן) לחפור באדמה (הגרזן תפקידו לחטוב עצים ולא לחפור באדמה). לומדי התורה מצווים להיזהר בה ולהשתמש בה רק כמפתח לדלת ולא כקרדום המנפץ חלון. תחילה אנו צריכים להבין כי הבורא הטוב והמטיב רצה להטיב טובה גשמית מושלמת לאדם שיצר מחומר. הבורא החליט "נעשה אדם" (ובלשון רבים כאומר "אני ואתה", מפני שרצה את האדם עצמו כשותף לבחירה בטוב להיות מהמזומנים לעולם התחיה). מדוע? שכלנו המוגבל לא יכול להבין בלא משל. ועל כן, נביא את משל העשיר והעני. הכול יודעים כי לעשיר חיי חברה שונים מאשר לעני. אין אפשרות ליצור מפגש בין העשיר לעני. אולם אם העשיר יחליט לתת מטבע והעני יסכים לקבל, הרי שנוצר מפגש. ומהו הנמשל? בורא עולם הוא העשיר, והאדם הוא העני. תכלית בריאת האדם הייתה להטיב בטובה מושלמת עד שהעשיר והעני הופכים להיות כאיש אחד, העשיר נהנה להטיב והעני כל רצונו להיות מושפע בטובה. אלא שבכדי שהעני יקבל הטבה מושלמת צריך לתת לו את ההרגשה כי שפע הטוב הוא בשכר עבודתו. ועל כן הצטווה האדם לאכול ולהנאות מכל השפע הגשמי ופירות הגן, בעבור שכר עבודתו לשמור על ציווי האל שלא לאכול מפרי עץ אחד. לעץ האסור, קרא הבורא עץ הדעת טוב ורע (ראו למטה תגובה מקסימה על הכתבה המרחיבה ומסבירה מדוע נקרא העץ טוב ורע, בהתאם לתגובה היה מעורב בו רע בניגוד לכל היצירה בעדן מקדם שהיה בה רק טוב). אם היה לאדם משיכה לאכול מפירות העץ האסור, ובכל זאת התגבר על רצונו וביטל רצונו מפני רצון יוצרו הרי שזכה להרגיש בטובה האינסופית של גן עדן (וכמובן לכל מטבע יש שני צדדים, כי בשעה שלא הצליח לבטל את רצונו ואכל מפרי העץ הרגיש ברעה). למדנו שהרגש נמשך אחר הדעת (כשם שישנה אפשרות ששני בני אדם יראו אותה הצגה ותגובתם תהיה שונה, אחד יבכה ואחד יצחק, ומדוע? רמת המשכל והדעת לא שווה אצל שניהם. ובאותו אופן כדוגמא אחרת, מקבץ צדקה שאין בו דעת או ילד יוכלו לשאת את חרפת הנדבות ברם אדם מבוגר ומשכיל יחפוץ במוות מאשר לקבץ נדבות). האישה ראתה כי העץ נחמד להשכיל, דהיינו לא דומה עבד בר דעת לעבד טיפש, ועל כן מתוך השתוקקות לעבוד את הבורא ולהתקרב אליו טעמה והצליחה גם לשכנע את האדם לעבור על הציווי בבחינת ירידה לצורך עליה. עתה, הרגישו השניים כי ערומים הם מתורה ומצוות. אם עד אותו רגע, קיבלו את המתנות הנפלאות של הבורא בשכר הציווי שלא לאכול מפרי אחד. מעתה, רצו במוות (להחזיר את רוחם לבורא שנתן מדילה) בבחינת "נהמא דכיסופא (לחם בושה)" בכדי שלא לקבל כמתנת חינם עולם גשמי מלא טוב. בורא עולם ניסה לדבר על לב הנשמה בהתאם לתלמוד שבידה (ואין נשמה בלי צורת הגוף ועל כן מובן מדוע לא הרג הבורא את האדם לאחר שחטא, אין קיום לנשמה בלי גוף). האפשרות לתת מתנה ענקית למקבל שלא היה יכול להשיגה גם בעבודה של עשרות שנים, התמוססה ברגע שעבר על הציווי היחיד של הבורא. היות והבורא לא רצה במותו של אדם הראשון (כי אם רצה יכל להמיתו, וכשם שיצר אותו והקימו לתחיה כך יכל ליצור אדם אחר ולהקימו לתחייה) אלא בתיקונו ולהחזירו לאותה נקודה של הטבה אינסופית. לפיכך, קבע הבורא פתרון בהסכמת אדם הראשון בשני מישורים: 1. גירוש האדם מטוב מושלם לטוב חלקי קצוב לתקופת זמן מוגבלת בפגעי זמן וטבע, שבסיומה של אותה תקופה יזכה האדם לחזור לאותה נקודת התחלה של יצירת גופו הגשמי שלפני החטא והקמתו לתחייה לעולם גשמי בשכר עבודתו בעולם המוגבל. ואכן בכל יום מששת ימי בראשית מעידה התורה שהיה בו ערב ובוקר חוץ מהיום השביעי. ערבו של יום הוא התחלה והכנה לבקר (ליהודי הערב אינו נמשך אחר הבקר אלא הוא תחילת היום). מכאן רמזו חכמים שאנו עדיין בערב של היום שכולו טוב וכולו ארוך, הכנה לבוקר. הבקר הינו בבחינת העולם הבא, למזומנים שטרחו בהכנות ליום השבת. וכן מצאנו במזמור שיר ליום השבת "להגיד בבקר חסדך" . 2. תחת ציווי אחד בחומר של איסור אכילת פרי, יזכה האדם וזרעו במספר רב של מצוות. ובשעה שהגלגל יחזור לראשיתו יקבל האדם שכר לפי מידת עבודתו ושמירת המצוות. אדם הראשון קיבל הבטחה מאת הבורא שלא כל זרעו יזכה בחיי העולם הבא, בכדי להראות לכל שההטבה מאת הבורא באה כשכר עבור עבודת האדם והתקרבותו לבורא. זרעו של אדם הראשון שלא יחפוץ לקבל את התורה (או לפחות את מצוות בני נוח) לא יזכו לחיי העולם הבא. ובברכות השחר אנו מברכים "ברוך ... שלא עשני גוי" ו"ברוך ... שלא עשני עבד" ו"ברוך ... שלא עשני אישה" שאינם יכולים לקיים את כל מצוות התורה. ועל כך אומר המדרש (בראשית רבה, ט"ז, ד) כי תחת "לעבדה ולשמרה" זכה זרעו של אדם הראשון בקרבנות שנאמר בהם: "תעבדון את האלוקים" וכתיב: "תשמרו להקריב לי במועדו". יודעי רז אמרו שלעתיד בעת שיחדש הבורא את עולמו להיות כולו טוב כבראשונה אזי עץ הדעת יהיה המזבח ולא עץ ממש. בטרם נטרד אדם הראשון מעדן היה העץ המיוחד שונה משאר העצים. כל העולם היה טוב ואילו בעץ הדעת היה רע שהיו פירותיו מתים ומתחדשים כגפן וטעמו היה מתוק ומר כחיטה. לא ניתן היה להעריך את הטוב בלי לראות היעדר קיום הטוב שקיים בעץ הדעת. לא ניתן להעריך קיום של חיים בכדור הארץ מבלי לראות את המוות ביקום כולו המבטא "חושך על פני תהום". לעתיד יחדש הבורא את העולם להיות כולו טוב ולא יהיה "עץ דעת" אלא "מזבח דעת", קרי המנחות מן הצומח יעלו כליל לריח ניחוח ויאבדו צורתם וקיומם ואילו האדם יאריך חיים שיהיו המנחות חליפתו ותמורתו וכפרתו. בשעה שיראה האדם את המנחות מאבדים קיומם וצורתם יהרהר בתשובה לדעת רצון יוצרו החפץ בחייו וכן ידע האדם להעריך את הטוב שנתן היוצר בעולמו ותובנה זו היא טובה בפני עצמה. התקשורת בין הבורא לאדם הראשון היתה גבוהה, עד כדי כך שאברהם אבינו ביקש להקבר ליד אדם הראשון ולא לדוגמא ליד משפחתו, למרות שלא הכירו שהרי יש בינהם פער של 20 דורות. ובספר הזוהר (דף קמב' עמ' א') למדנו כי הודיע הבורא לאדם הראשון את מנין שנות הפרוזדור וכיצד ינהיג את 6000 שנות הפרוזדור, ובנוסף איפשר לו לצפות בתכנון הדורות וכשם שאיפשר לאדם הראשון לשנות את התכנון על פי תפילתו כך איפשר היוצר בכל דור ודור לאלו שדחו יצרם הרע לבקש בתפילתם לבקש על שינוי התכנון בסוד "רצון יראיו יעשה". אדם הראשון ביקש לשנות התכנון ולתת 70 שנה מזמנו עלי אדמות לדוד המלך, לאחר שצפה כי עתיד לצאת מרחם אמו ולההרג על ידי בני ישי. בורא עולם נענה לבקשתו ושינה את תוכנית הדורות, וביקש מנשמתו של אדם הראשון לצאת מגופו לאחר שמלאו לה 930 שנה (למרות שהוקצב לאדם הראשון 1000 שנה). חכמינו מספרים כי בשעה שנבקשה נשמתו של אדם הראשון לצאת, ביקשה את שנותיה שניתנו לדוד המלך בחזרה, אלא שבורא עולם דיין האמת קבע כי אדם הראשון אינו יכול להתחרט והמעשה כבר עשוי. (רמז תמצאו בפסוקי התהילים: "אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה, תצא רוחו ישוב לאדמתו ביום ההוא אבדו עשתונותיו, אשרי שאל יעקב בעזרו ..." - שאכן אם הבורא לא היה עוזר לדוד בדין בשעה שיצאה רוחו של אדם הראשון לבקש על נפשה שלא תשוב לאדמה, הרי שלא היו ניתנים לדוד 70 השנה). בכלל אולי כדאי להרחיב, כיצד ניתן להבין את בקשתו של אדם הראשון, נזר הבריאה, להשיב את שנותיו ולהתחרט? ישנם תשובות רבות אבל ברצוננו להאיר פן אחד מיני רבים. אדם הראשון ביקש לתת לדוד המלך 70 שנה אלא שהיה עליו גם לתת שנים לבן שיוולד ממיכל, בת שאול. אדם הראשון היה סמוך ובטוח שגם אם מיכל בת שאול לא תזכה בבן, שאול המלך יעביר את מלכותו לבן אחר של דוד. אלא שדפי ההיסטוריה מספרים כי מיכל לא זכתה לצערנו לבן מדוד המלך. בשעה שהתבקשה לצאת נשמתו של אדם הראשון צפה כי על שאול המלך תשרה רוח רעה שתביא למפלה גדולה בעם ה', וביקש להתחרט ולהחזיר חזרה את תוכנית הדורות הראשונה ולקבל את 70 שנותיו, אלא שאת חותם המלך אין להחזיר. בעולם הנולדים ראה אדם הראשון מה שלא הצליח לראות בעולם הנבראים, עד כמה קשה העבודה בפרוזדור וכשם שהצליח השטן לבלבל את שרה אימנו הצליח לבלבל את אדם הראשון ולגרום לו להתחרט. יודעי ח"ן כבר אמרו שאם היה זוכה אדם הראשון לעמוד בניסיון השטן ולא להתחרט על שנותיו שניתנו לדוד, היו שנותיו של דוד מתוקות והיה מצליח לתקן את העולם כבר בזמנו ולהביא את "בן דוד" לו אנו מצפים ממיכל בתו של שאול המלך (והיה מתקיים רוח אפנו משיח ה' מזרעה של רחל (מיכל משבט בנימין) ומזרעה של לאה (דוד משבט יהודה)). לעולם לא יאמין אדם בעצמו עד יום מותו ולא יתחרט על מצוה שעשה שיש בכוחה להביא טובה ומתיקות לעולם. נתן מעצמו לא יתחרט ואם התחרט שידע כי תחבולת השטן היא ולא אחרת. חשוב להדגיש כי השטן הוא משל לעצם הבחירה החופשית להרשיע, ולכן השטן כישות לא היה ולא נברא. להבנת יסוד חשוב זה ראו כתבה בקישור: http://www.cohenshauli.022.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=181573 ולסיום ציטוט מספר עץ הדעת (פרשת שמיני): "כי הנה נתבאר כי כל מה שאירע לאדם אירע לישראל. ועתה בעת הקמת המשכן יתקנו עניניה יחד, חטא ישראל במעשה העגל וחטא אדם אביהם בעץ הדעת. ואמנם אדם הראשון כהן לאל עליון היה כי הוא מבחר הנבראים וראשיהם ובנה את המזבח להקריב את קרבנו כנודע. וכנגדו נבחר אהרן מזרעו לכהן תחתיו ולכפר כל החטאים הנזכר וכל מעשיו שוין אל מעשי אדם אביו. ... ונמצא כי כל וא"ו ימי בראשית ישב אדם בגן-עדן הארץ לעבדה ולשמרה בסוד הקרבנות הנקראים עבודה"