להורים וילדים
  www.shauli.co.nr
שיר סיפור וספר
יום ב', ד’ בכסלו תשע”ט
    דף ראשי  |  יהודון מאיר  |  תוכנות מחשב  |  מפת ישראל  |  מילון  |  מצות כיבוד הורים  |  לוח שנה  |  גימטריה  |  ספארי  |  שימושון  |  תמונות מספרות  |  כתובת האתר  
מהו "גלגול נשמה"? אם קיים, מדוע איננו זוכרים את העבר? האם מדובר בחיי נצח או לא?

לכאורה, אם אכן הנשמה ממשיכה את חייה בגוף אחר, מדוע תודעתה נמחקת? ולטוענים שיש אפשרות להחזיר לה את הזכרון, אזי מדוע מחקו לה כדי שלא תזכור? ובכלל אם אתם מאמינים שהנשמה אוגרת זכרון ותודעה משל עצמה, כיצד יתכן מציאות של איבוד זכרון (בעיקר אצל זקנים), כשעדיין לא נפטר האדם ולא עברה הנשמה לגוף אחר? יתירה מזו, אם אתם מאמינים כי לצורך תיקון חטא אדם הראשון התגלגלה נשמת אדם הראשון במספר גופים. אם כן, מי יקום לתחייה? רק אדם הראשון? רק גוף אחד? אז מדוע עיקר אמונתנו "בתחיית המתים", שיקומו לתחייה "מתים" ולא האדם הראשון בלבד? האמונה כי הנשמה התגלגלה במספר גופים שוללת את האפשרות שבזמן תחיית המתים יקומו לתחייה כל הגופים, ומבלי לשים לב ישנה נפילה ומתחילה הכפירה. המסר שלנו כי אמונה ב"גלגול נשמות" אינה שייכת לתורת הפשט אלא לתורת המשל המדרש התפילה והסוד, ועל כן יש להזהר באמונה זו ולצאת בשלום לעולם הפשט ולחפש את הנמשל, כי לכל משל יש נמשל. כתבה זו תסביר מהי האמונה בתחיית המתים ומהי "נשמה". לאחר מכן נסביר מהו "גלגול נשמה" ומדוע אמונה בגלגול נשמה אינה סותרת ואף משלימה את אמונת תחיית המתים. עיקר האמונה של תחיית המתים היא אמונה תמימה כי ישוב לחיות אותו אדם שראינו או אחרים ראו ותיעדו כי נקבר בקבר, כאשר התחיה תהיה בגוף עם עצמות ובשר כשם שהתורה מעידה על אדם הראשון שנוצר מהאדמה ומעפר (חומר) בראשית יצירתו. צריך להדגיש כי הכופר בתחיית המתים אין לו חלק באלוהי ישראל (איננו שותף עם הבורא בעת שיחדש עולמו לעשותו כולו טוב). הכופר בתחיה אינו מאמין כי ביכולתו של הבורא לזכור את תודעתו של אדם שברא בצורת גוף זמנית וביכולתו להשיבו לחיים בגוף שאין בו שלבי בוסר כתינוק ואין בו רקבון וזקנה בסוד "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו". ועתה להגדרת "נשמה". תתפלאו אבל לנשמה אין הגדרה כי זו תופעה של נשימת גוף בשר המסוגל לזוז. הבורא מפעיל במוחם של יצוריו פעילויות חשמליות של תחושות, רגשות, דמיון, זכרון וכיוצ"ב. האדם אינו מסוגל להבין את עצם קיומו ועל כן נדרש למשל כי כביכול יש "רוח" שנכנסה בו ומפעילה אותו. ל"רוח" קרא האדם בשם "נשמה" להסביר את תופעת נשימתו וקיומו. גם האמירה "יישות רוחנית" היא לצורך משל הנקרא "משל הרוח", כלומר גם אם לא רואים אוויר - איננו יכולים להתעלם ממציאות משב האוויר ותזוזת חפצים. ברם ברור שמדובר במשל ובמשל בלבד ואין רוחות ושדים והכל תלוי ברצונו של הבורא להפעיל פעילויות חשמליות במוח ולהזיז את הבשר. נקח לדוגמא את משל הגוף. לאדם איברי גוף, כאשר רק את מכלול האיברים ניתן להגדיר בשם "גוף". באופן דומה ניתן יהא להבין מדוע לצורך הגדרת "נשמה" נצטרך למכלול המונחים נפש, רוח, חיה ויחידה (בהמשך נסביר המונחים). נקח לדוגמא את משל האש. האש יכולה להעביר את תכונתה לאש אחרת והיא לא תהיה חסרה, ובאופן דומה מנשמת אדם הראשון נולדו מספר עצום של נשמות, כלומר מגוף אחד יצאו מספר עצום של גופים. ובל נטעה כשם שהאבא לא חסר בגופו כאשר ילדו הרך נולד וכמובן שהאבא איננו הבן, כך גם נשמת אדם הראשון לא חסרה כאשר נבראו ממנה מספר עצום של נשמות, וכמובן איננה הם. נניח וירצה האדם לבנות יצור כמותו, האם יתכן והיצור ישווה ליוצר? יתכן וידמה היצור ליוצר בתכונות בודדות ברם לעולם לא יגיע לרמתו של היוצר. הבורא ברא נשמה היכולה להיות דומה לו בתכונותיה ובעיקר בתכונת הנתינה, ברם לעולם לא ישתווה האדם לבורא היות והבורא אינו מוגבל ומצוי בכל הבריאה ("אין אתר פנוי מיניה"), בטלה הבריאה והוא יתברך קיים, ואילו הנשמה מצויה בגוף האדם בלבד ורק שהגוף קיים ולא איבד צורתו וחזר לעפר. היות ולנשמה אין הגדרה ננסה לנתח מהם תכונות תופעת ה"נשמה". לתכונות נקרא בשם "מתנות": המתנה הראשונה הינו הגוף המהווה את מימוש הרצונות אשר בדמיון. כל נשמה חייבת גוף לצורך קיומה והפרדתה מבריאות אחרות. את הגוף לא ניתן להזיז בלא תכונת הנפש ועל כן מתנת הגוף היא מתנת הנפש. באמצעות הנשימה וזרימת הדם עם החמצן לכל צורת הגוף (כי הדם הוא הנפש) יכולה הנשמה להפעיל את הגוף. לנשמה אין צורה חומרית ולדוגמא קלה להמחשה, נניח והרגל "נרדמה" הרי שהישות תרגיש שהרגל אינה שייכת לה ומשמשת לה כמשא במקום לעזר. יתירה מזו, בעולם הזה בשונה מהעולם הנצחי לעתיד, הנשמה משנה צורתה החומרית מזרע נקלט לתינוק ומתינוק לבוגר ומבוגר לזקן. המתנה השניה הינה היכולת ליצור את הפעולה החשמלית של המוח ולאפשר את עולם החושים שאנו מכירים ועולם התודעה, המחשבה והדימיון, ובמילים אחרות "מתנת הרוח". ההבדל בין בני האדם הוא בתודעה שקיבלו מהבורא או במילים אחרות "העטרה". הרצון והרגש נמשכים אחר התובנה והתודעה. הניסיון, הזכרון, החכמה, התודעה, הכשרון ... חשובים לנשמה אך לעולם לא תוכל ליישמם בלי צורת ה"נפש", וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת. כמו כן, הפעילות החשמלית של זכרון "האני העצמי" של האדם תלויה ברצון הבורא להפעילה. ועל כן ברור שאין מציאות של "נשמה" האוגרת מידע וזכרון והכל תלוי בפעילויות החשמליות שיפעיל הבורא במוחו של היצור. אם זכה בן האדם שמעשיו מרובים מחכמתו יזכה בחכמה ואם לאו לא יזכה שהבורא יפעיל במוחו את הפעילויות החשמליות של זכרון החכמה שלא ניכס במעשיו. זו הסיבה מדוע לא זוכר האדם את הצורה הזמנית הקודמת שבגללה קיים עתה (גלגול). הבורא לא יפעיל במוחו של היצור את הזכרון אם אין בו תועלת לאפשרות תיקונו הנצחי. המתנה השלישית הינה "מתנת החיה" וזו האפשרות לחיות ולא לחזור לעפר ואפילו העצמות מעפר. המתנה הרביעית הינה "מתנת היחידה" וזו האפשרות להתיחד עם הבורא בהתאם לתובנה ולתודעה, התלמוד שבידנו. בעולם הבא, עולם הנצח שבגוף, יזכו כל הגופים המזומנים למתנה זו. בעולם הזה אין אפשרות למתנה זו היות ויכולה לזעזע איברי האדם ולאבד קיומו. בני אדם שלא חיפשו קשר עם הבורא ועם מצוותיו, נפשם נכרתת באמצעות ביטול הפעילות החשמלית במוח לאחר תחושות של יסורי יום הדין הגדול והנורא, היום בו חפץ הבורא בחידוש העולם לעשותו כעדן מקדם. עד אותו היום הגדול והנורא ניתנת אפשרות לבני אדם שלא זכו להיות מזומנים לעדן, לשוב ולחזור לאחר מיתתם באופן הנקרא "גלגול נשמה". כשם שהמונח "נשמה" הוא משל כך המונח "גלגול נשמה" הוא משל. גלגול הוא התדרדרות מהר לעמק. בני אדם שלא זכו לצורה נצחית יצטרכו לבוא שוב בעולם הנפסד עד לחידושו אבל בצורה זמנית פחותה (גלגול) מצורתם הקודמת. בבחינת תבוא נשמה שלא ביטלה את רצונה מפני רצון בוראה ועשתה כרצונה בלבד, בגוף של תינוק העושה רצונו, ותנסה לגדול ולתקן את עצמה בחיי המעשה. אם זכתה בדין מעלה תבוא בגוף תינוק החייב בברית המילה שעתיד הבורא לזוכרו בעולם התחיה כדי שיראה פני השכינה בבית המקדש ממש. העמים שקיימו 7 מצוות בני נוח זכאים לחיי העולם הבא, גן עדן מקדם, אלא שאינם רשאים בעולם התחיה להלך בעזרת ישראל בבית המקדש. חסד עשה הבורא עם ה"נשמה המגולגלת", דהיינו עם הזכרון "האני העצמי" שהפעיל בגוף חדש. על התודעה החדשה תעמוד לדין. התודעה הקודמת לא הביאה את הנשמה לתיקונה, ועל כן באה בגלגול ו"מחקו לה" כל תלמודה שבידה, דהיינו לא זכתה לפעילות חשמלית של זכרון זה. איננו מבינים בני אדם המנסים בכל אמצעי לזכור את העבר חרף רצונו של הבורא בחסדו למחוק את העבר "הלא יוצלח" והכל כדי שתתחיל מחדש תוך אמונה שהפעם תצליח להכין עצמה לעולם שכולו טוב. על נשמה שלא הצליחה לתקן עצמה להיות מנשמת החיים קורא הנביא את הפסוק "ותשליך במצולות ים כל חטאתם" רמז לתינוק הגדל במעי אימו ויוצא מהמים שבשליה עם התחלה חדשה. המילה "תינוק" אינה מופיעה בתנ"ך וכל מקורה מסיכול אותיות של המילים "תיקון" ו-"ניתוק". התינוק בא לשם תיקון שבסופו אם זכה מקבל ניתוק מעולם השקר וזוכה להיות מזומן לחיי העולם הבא. באופן כללי, המושג "גלגול נשמה" שייך אצל העמים שלא קיבלו עליהם מצוות בני נוח ועל כן אינם זכאים לעולם השכר. אלו שלא קיימו "ואהבת לרעך כמוך" (בני נוח מצווים שלא לגזול ולא לרצוח וכיוצ"ב) דינם בכרת ואינם מקבלים גוף כגופו של אדם הראשון. נשמות העם היהודי שעברו את העולם הזה ולא זכו שיבוא הגואל בימיהם, מזומנים למנוחת חיי העולם הבא ואינם צריכים שוב להיכנס בגופו של תינוק המוגבל שכלית ומיוסר גופנית. חביב על הבורא האפר והעצמות שנשארו לאחר פטירתם ובעת חידוש העולם כעדן מקדם יחדשם בסוד הפסוק "דשנים ורעננים יהיו". כל נשמה רוצה להיות צרורה בצרור חיי עולם המעשה, וזו כל תורת החיים שמלמד המלאך האומר לתינוק שבמעי אימו: "גדל להיות מנשמות התחיה, ואל תהיה רשע בעולם של בחירה חופשית לעשות כרצונך" . נשמת משה רבינו לא רצתה להיפרד מגופו הטהור ואפילו שהובטח לה שהיא מזומנת לשוב בתחיית המתים. הגוף עובר שינויים בעולם הזה וחלק קטן מהזמן צורתו כתינוק או כזקן. הצורות השונות הם רק בעולם מוגבל ולא בתחיית המתים, ועל כן העוזב את העולם כזקן או כתינוק ישוב בתחיית המתים כבן עשרים. אם התחייב הגוף כרת תבוא הנשמה בדין ויתכן ויזכו לה לבוא בגלגול נשמה כתינוק בגוף חדש, אלא שעדיין לא מובטח לה חיי הנצח, וצריכה שוב להתחיל הכל מהתחלה ולעשות הכל שהגוף לא יכרת. ולדוגמא להמחשה מדוע חכמתו של האדם וכל מאגרי זכרונותיו לא שייכים לו אלא לבוראו. נניח והאדם נוצר במזלו עם מתנות בחירה חופשית של יופי עושר וחכמה אלא שבחר להרשיע באמצעות המתנות, להתנהג כמו בהמה ולוותר בחייו על ההזדמנות לבחור בטוב. לאחר שמזלו יזל ויסתיים (הדין הוא פטירתו) יערוך הבורא חשבון ובמידה כנגד מידה יביאו בצורת הבהמה שגם לה אין בחירה חופשית. ואם חשבתם שחשבון הבורא פשוט כפי שהדוגמא פשוטה אז אין טעות גדולה מזו מפני שגם בין צורות החיות והעופות שוני גדול. גם אם לכאורה זהות החיות מהבחינה שאין להם בחירה חופשית, הרי שזמן חייהם בצורה שונה, עוצמתם שונה ומהותם ותפקידם בעולמו של הבורא כרודפים או נרדפים, חשוב עד מאד במשפט ובר השפעה לצורתם הזמנית הבאה כל עוד העולם נפסד. יהי רצון שתהיה נשמתנו "צרורה בצרור החיים" ושלא חס ושלום תכרת מקהל ה' הזכאים להלך בעדן היא ירושלים. בתחיית המתים יקומו לעולם שהוכן לאדם הראשון לפני החטא, כל הגופים שעברו את חיי עולם הזה בתורה ובמצוות, גופים שביקשו לעשות נחת רוח לבוראם והיו חפצים לעשות את אשר ציווה אותם בוראם במעמד הר סיני, מעמד התדבקות בשכינה. גופים אלו יקבלו במתנה את זכרונם ותורתם שטרחו במעשיהם להשיגה בחייהם. פירוש רש"י על חומש שמות (פרק ו' פסוק ט'): ... שאמר משה למה הרעתה, אמר לו הקדוש ברוך הוא חבל על דאבדין ולא משתכחין. יש לי להתאונן על מיתת האבות, הרבה פעמים נגליתי אליהם באל שדי ולא אמרו לי מה שמך, ואתה אמרת מה שמו מה אומר אליהם בפירושו של רש"י מצאנו דו שיח תמוה בין הבורא למשה. הבורא מגלה כי מיום שנפטרו אבותינו, זכורים לטוב, אין מנוחה בעולמו עד כדי כך שקורא עליהם "חבל על שאבדו ולא מצויים". ואנו חייבים לשאול האם יתכן והאבות הקדושים לא נמצאים ב"ישיבה של מעלה" קרוב לבורא? והתשובה פשוטה, אם אין לנשמה גוף - אינה קיימת כי אחת התכונות של הנשמה היא מתנת הנפש וזו באמצעות גוף. הנשמות משולות לישנים (כל עוד ראוים למנוחה ולא קלקלו לקבל שכרם) הממתינים לזמן היקיצה בתחיית המתים ויהיו מזומנים לחיי העולם הבא. נדגיש כי התורה מעידה כי משה רבינו זכה בחייו לגוף של תחיה (גופו של אדם הראשון) אלא שבזמן שמלאו שנותיו בעולם הזה נגזר על נשמתו לצאת במיתת נשיקה בסוד הפסוק "כי לא יראני האדם וחי" דהיינו בזמנו של משה רבינו עדיין לא הגיע הזמן ל"עולם השכר". על אדם הראשון וזרעו נגזרו 6000 שנה של עולם נפסד בבחינת "לא יראני", היות והבורא נצחי והעולם נפסד. בחינת "יראני" שייכת בעולם נצחי, יום שכולו טוב וכולו ארוך ללא סוף. מסכת אבות (פרק ו' משנה ט'): אמר רבי יוסי בן קסמא .... שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד, שנאמר: "בהתהלכך תנחה אותך, בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך", בהתהלכך תנחה אתך - בעולם הזה . בשכבך תשמור עליך - בקבר. והקיצות היא תשיחך - לעולם הבא (בעת שיקיצו ישני עפר, בתחיית המתים) ... לחצו לכתבה המשלימה "האם חיים רק פעם אחת?" בלינק http://www.cohenshauli.022.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=74371 ונסיים בנוסח ברכות השחר – ברכת "המחזיר נשמות לפגרים מתים": "אתה (בורא עולם) בראת (הנשמה), אתה יצרת (הגוף), אתה נפחת בי (נפיחת הנשמה בגוף באמצעות הנפש "כי הדם הוא הנפש"), ואתה משמרה בקרבי (בזמן הקצוב לאדם בעולם הזה), ואתה עתיד ליטלה ממני (המוות), ולהחזירה בי לעתיד לבוא (תחיית המתים) כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני...

 
 
 
האם אדם הראשון חטא שאכל מפרי הדעת, הלא ביקש לדעת את הבורא ולעובדו מתוך ידיעה והבנה?